לא מופלא. תבניתי.

אין המצאה בעולם הזה שנבראה כרעם ביום בהיר. אין המצאה בעולם הזה שאינה שילוב של המצאות קיימות. העובדה שהמצאות רבות מפותחות יחדיו- כדוגמת הטלפון שהומצא בידי שני אנשים שונים באותו הזמן בדיוק- רק שמכתבו של בל הגיע קודם למשרד הפטנטים- איננה נס משמיים, אלא ארוע הסתברותי לא מרגש בהתחשב בעובדה שמדענים ברחבי העולם שיחקו כולם באותם הכלים המתקדמים ביותר שעמדו לרשות המדע בזמנו, ושניים מהם פשוט חיברו אותם ברצף הנכון באותו הזמן.

 זה כמו משחק בלגו- המדע מספק לכולנו את אותן הקוביות בכל רגע נתון, וזה פשוט עניין של להרכיב אותן באותו סדר.

הכלל זה תקף גם באבולוציה. דוקינס מדבר על CLIMBING MOUNT IMPROBABLE-  - הטיפוס על ההר הבלתי סביר- בכוונה להראות איך בדיוק מגיעים מיצור חד תאי לבן אדם. אם מדובר בצוק, בו היצור החד תאי נמצא בתחתית בעוד האדם נמצא בפיסגה, באמת זה לא סביר להגיע מיצור אחד לשני. אולם בצידו השני של ההר יש מדרון איטי ומדוד, העובר מיצורים חד תאים, לרב תאיים, לחלזונות ים, דגים, דו חיים, זוחלים, יונקים, ובני אדם. כשכל חוליה בשרשרת מורכת במעט יותר מזו שקדמה לה, ואינה אלא שדרוג מזערי על קודמתה.

כל "יוריקה" שאי פעם הייתה- היוותה שידרוג מזערי על הידע הקיים. אף אחד לא חשב על חלליות ביוון העתיקה- כי חסרים הרבה שלבים באמצע.

כעת, ברור לי שיש דברים שהם מעבר להבנתי. כדי באמת להיות מסוגל לחזות את העתיד צריך מערכת שיודעת את מיקומו של כל אטום ביקום. כדי לחזות את אפקט הפרפר שיגרום לצונאמי בצד השני של העולם, צריך לדעת על הפרפר בצד השני של העולם.

וכן, הגורל שלנו אכן קבוע בידי המערכת הסובבת, ובידי חוסר היכולת שלנו לבחור אלא בבחירה הטובה ביותר שאנו מסוגלים לזהות. זה אולי מבאס, אבל זה לא אומר שזה לא נכון.

מה גם שלא אמורה להיות לזה השלכה על החיים שלך באופן המיידי. המודעות לכך שאתה בוחר באופציה הטובה ביותר יכולה להניע אותך ללמוד כמה שיותר על העולם כדי להגדיל את מאגר הידע שלך- ובהכרח לפתוח אותך לבחירות נוספות שיהיו טובות יותר מהטובה ביותר שיש לך כרגע.

הסרט LIMITLESS  תאר זאת באופן הטוב ביותר לדעתי. אנשים בפאניקה עושים שטויות כי הם לא מודעים לכך שיש להם בחירה טובה יותר מזו שהם בחרו בה. במצב הפאניקה- הבחירה הטובה ביותר לנגד עיניהם למעשה הייתה גרועה במובן אבסולוטי, אך היא הייתה הכי טובה שהם יכלו לחשוב עליה בו ברגע. בעזרת כדור הפלא, המודעות שלהם נפתחת. הם מתעלים על הפאניקה, ניגשים לרמה גבוהה יותר של מודעות בה נחשפות בפניהם אופציות טובות יותר לפעולה. בכך הם נעלים על יתר בני האדם- שהם מודעים ליותר- זכרונות, ניסיון עבר, והמציאות הסובבת- ובכך נפתחות מולם בחירות שהן טובות יותר משל האדם הממוצע שכלוא במוח האנושי המוגבל. אבל גם הם אנוסים לבחור באופציה הטובה ביותר מבין המידע הזמין להם- הוא פשוט טוב יותר.

פלא פלאים

קודם כל, אני רוצה לצאת חוצץ.

 כי עם כל הכבוד, אני חושב שאתה נותן פחות מדי כבוד לדברים שקורים כנגד כל הסיכויים. זאת אומרת, כן, בגדול אני מסכים איתך. הסביבה תמיד משליכה באופן ישיר על משרעת האינטלגציה שלך, אבל אני חושב שאתה לוקח את התפיסה שלך טיפה רחוק מדי לכיוון הפטאליסטי.

 אפשר לתקוף את הטענה שלך משני כיוונים שונים. נתחיל מהעבר הרחוק. אם להסתכל על העץ האבלוציוני, אכן, אפשר להתסכל על ההתפתחות לאורך זמן כעל כפופה לתנאי הסביבה באופן טוטאלי, אם נניח לרגע ש"הסביבה" אחראית גם לטעויות שמתרחשות בתוכה. אבל לדעתי זה בדיוק הפוך.היופי הוא בכך שהבלתי סביר, הבלתי "כדאי" בהכרח, היה זה שגרם להתפתחות המגוון האבלוציוני. הטעות, היציאה מהגבולות, הניסוי והטעייה החוזרים ונשנים דווקא הם הובילו להתפתחות האבולוציונית ולכדי החיים כפי שאנחנו מכירים אותם כיום.

 ונעבור חזרה להווה. אם תחשוב על זה, הדברים המדהימים באמת מתרחשים דווקא באותם רגעים בזמן שבהם אנשים דווקא יוצאים מתוך ארבע אמותיהם, ונדחפים כלפי משהו שהם לא מכירים. ככה נבראות כל ההמצאות הגדולות, כל רגעי היוריקה וכו'. הדמיון האנושי עצמו הוא ההוכחה לכך שאנחנו מסוגלים לחשוב מחוץ לקופסא, מעבר לגבולות שהניחה הסביבה הטבעית. איך אחרת נוכל להסביר את יכולותינו לחשוב על העובדה שקיימים מימדים נוספים מעבר לשלנו? עצם העובדה שאנחנו מסוגלים לדבר על מציאות שאינה ברת תחושה מעידה על כך שאנחנו מסוגלים ליותר ממה שאולי היינו אמורים להיות מסוגלים לו.

 אני חושב שהראייה שלך לוקחת את הדיטרמינזם למקום "קיצוני". מה זאת אומרת? אם נניח שה"סביבה" היא למעשה "הכל", אז נכון, בסופו של דבר, כל דבר ביקום מושפע באופן דטרמיניסטי על ידי הסביבה שלו, אבל בתוך המילה הזו, "סביבה" אתה מכליל גם את הבלתי ידוע, את הבלתי צפוי. במובן הפילוסופי של המילה, דטרמינזם "קיצוני" תמיד מוביל אותך להגיד, כן, ברור שציפורים יצמיחו כנפיים, אבל מעבר לעבודה שזו ראייה שלא משאירה מקום ל"פלא", דהיינו, להכיר בכך שיש דברים שהם מעבר להבנתך ומעבר ליכולת שלך לחזות אותם, היא שמה אותך במקום קצת יהיר. כי בעצם, אם אתה מבין את הסביבה של כל דבר, אתה למעשה יכול להגיד, וואלק, הגורל של כל אחד מאיתנו ברור, חקוק בסלע, ותמיד ישאר בתוך ארבע האמות שהוגדרו על ידי ה"סביבה".

אני חושב שהמציאות יותר מורכבת.

רובוטים

אני רוצה לצאת כאן בהצהרה חד משמעית. אנחנו רובוטים. אין לנו בחירה חופשית. אנו לא יותר מאינטליגנציה מלאכותית שפועלת על פי מספר כללים הקיימים במערכת ההפעלה שלנו – המוח – ונתונים בכל רגע לחסדיה ללא כל יכולת שליטה.

אחלק את טענתי לשתיים – הרובד החברתי, והרובד התכנותי.

חברתי: הבחירות שלנו לעולם אינן "חופשיות" במובן שהן אינן מושפעות על ידי העולם החיצון. כל האהבות והשנאות שלנו מלכתחילה חשופות לנו משום שהחברה בה אנו חיים דאגה לחשוף אותנו אליהן. יתכן שיש מזון שאני אוהב יותר מכל דבר שאי פעם טעמתי, אבל כל עוד אינני יודע שהוא קיים, הבחירות שלי מצומצמות אך ורק למה שאני כן מכיר. בכך, הבחירות שלי אינן "חופשיות", אלא לעולם תלויות הקשר, או במילים אחרות - לעולם מוגבלות לכלים העומדים לרשותי.

איש מערות אינו יכול לבחור לבנות חללית – מכיוון שכלי זה, ואף הכלים שיקנו את היכולת לפתח כלי זה – אינם קיימים בעולמו. הבחירות העומדות בעיניו נעות אך ורק בין הכלים שכן עומדים לרשותו – כדוגמת ציור על קירות המערה או ציד ארוחת הערב. רצונותיו ושאיפותיו יהיו תמיד תולדה של המציאות בה הוא גדל ומכיר, של החינוך שקיבל, ושל הנטיות הגנטיות שירש מהוריו. חשוב להבין שכלים אינם רק כלים פיזיים כמו פטיש או גיר ציור. כלים הם גם ידע, שכלי ורגשי- שבלעדיהם האדם אינו מסוגל לבחור בחירה שמצריכה אותם.

אדם לא יידע בכלל על האפשרות לבחור בלימודי ביולוגיה אם טרם רכש את ידע הקריאה והכתיבה. על אותו משקל- אדם עני לא יידע שהוא עני עד שיפגוש בעשיר – עד שלא ייקבל לידיו הצצה לעולם אחר מלא בכלים שאינם בהישג ידו. ברמה הרגשית, מי שלא קיבל את כלי האמפתיה, מהוריו או ממקור אחר- לא יידע להזדהות עם כאבם של אחרים, לשים עצמו בנעליהם ולפעול למענם ללא תועלת אישית מיידית. יהיה זה מוטעה לבקר אותו על כך שאינו "מרגיש". כיצד ירגיש? אין לו את הכלי מלכתחילה, כשם שאין לו פטיש או מסמר. השערת "ארגז הכלים" יכולה להסביר מדוע כל כך הרבה אנסים היו עצמם קורבנות להתעללות מינית בילדותם, מדוע הורים מכים היו כמעט בוודאות ילדים מוכים.

מוחו של ילד בשנים הראשונות מכוון להסתכל על ההורה בהערצה ולקבל את דבריו ללא פקפוק, פשוט כי א.- הוא לא יודע שום דבר אחר כדי להשוות אליו את דברי ההורה, וב' – ילד מפקפק לא ישרוד זמן רב מדי אם יקפוץ לנהר אחרי שההורה אסר זאת. כשם שגור אריה לומד מהלביאה כיצד לצוד, כך גור האדם לומד בשנותיו הראשונות ללכת, לדבר, וחשוב מכך- להתנהג – על פי הדוגמה שמשמש לו ההורה, מבלי יכולת להבין בין מידע מועיל למזיק, עיקר לטפל, אמת ושטות.

ניכר שאמירתו של איגנטיוס מלוילה, מייסד מסדר הישועים במאה ה-16, "תנו לי את הילד בשבע השנים הראשונות לחייו, ואני אתן לכם את האיש" – הייתה אחת האמירות הכי נכונות שאי פעם נאמרו על פסיכולוגיית הילד. כמה אנסים ופדופילים סבלו מהתעללות בילדותם? כמה שחקניות פורנו וזונות סבלו מהתעללות מינית? כמה ילדים מוכים גדלו להיות הורים מכים? מהנתונים עולה בבירור שחוויות שחווינו בגיל צעיר- ספציפית בגיל צעיר - בו מוחנו עסוק בקליטת מידע קדחתנית לשם גיבוש "מערכת ההפעלה שלנו" , נצרבות בתודעה שלנו והופכות לחלק בלתי נפרד מהשקפת העולם שלנו.

מהדברים עולה שכאשר הורה מרביץ לבנו כדי להשתיק אותו, הילד מבין מהמעשה שני דברים: א'- אבא רוצה שאשתוק. וב'- הדרך להשתיק ילדים הוא על ידי מכות.

אמיתות אלה נצרבות במוחו, והסיכוי שלו לנהוג בבגרותו על פי המודל שקיבל לידיו בשנותיו הקריטיות הוא גבוה מאוד. אם אותו הילד לא יעבור "חוויה מתקנת" משמעותית מצד גורם כלשהו במהלך חייו, שיקנה לו מערכת ערכים חלופית, הסיכוי שיהפוך להורה מכה בעצמו היא כמעט ודאית. ומי אנו שנשפוט אותו ביום שאכן ירביץ לבנו? ועל מה נשפוט אותו? על כך שלא השתמש בכלים שמעולם לא קיבל? האם נצעק על אדם שמעולם לא עבד עם מסור חשמלי מדוע הוא לא יודע להפעיל מסור חשמלי?

לסיכום: בהעדר בחירה, וטוב או רע אבסולוטיים – תפיסתנו של המציאות, והבחירות שלנו בתוכה- הם כולם תולדה של הכלים שקיבלנו מהסביבה.

זוהי הרמה החברתית, הרחבה- שמגבילה את בחירותנו למה שאנו מכירים, ובכך שוללת את היותה של בחירתנו "חופשית ועצמאית" – אלא תולדה של מגוון מוצע הנפרש בפנינו בידי המציאות הסובבת. השאלה הבאה היא- ובתוך המגוון הקיים, האם גם שם בחירתנו באמת חופשית? או שמא גם היא תולדה של מנגנון שאנו חיים בחסדיו.

אני טוען שמבין מגוון הידע שמצוי בידיו של אדם בכל רגע נתון, הוא לעולם יהי "אנוס" לבחור בדרך שנתפסת בעיניו כמניבת תועלת ביותר.

מה הייתם מעדיפים, לאכול שוקולד או להידקר עם סכין בבטן? אני מנחש שבחרתם בשוקולד- למה? ככל הנראה מכיוון ששוקולד נתפס כאופציה מוצלחת יותר- לכל איש מסיבותיו. השיקולים העומדים מנגד הם ככל הנראה הטעם הטוב של הממתק לעומת הכאב, והנזק הגופני שיסב החיתוך. כאשר קראתם את השאלה מוחכם חישב מהר את העלות והתועלת של כל אופציה, וסידר את האופציות במעין סולם העדפות- בהן השוקולד גבר על הסכין. למעשה- השיקולים שעמדו לנגד עיניכם, וסידרו את סולם ההעדפות בדרך שהסתדר, לא הותירו לכם למעשה ברירה, אלא לבחור באופציה שנתפסה נחשקת ביותר. האם בכלל הייתה לכם את הבחירה לבחור באופציה אחרת מלבד העליונה ביותר?

האם אדם יסכים לרכוש מוצר ב500 ₪ אם נודע לו ברגע האחרון שניתן להשיגו בחנות ליד ברבע מחיר? סביר שלא. מצד שני, האם בכל זאת ימשיך עם הקנייה אם יודע לו שהחנות השנייה נמצאת בעיר אחרת ולא עושה משלוחים? ניכר כי אז יתווספו למערכת השיקולים פרמטרים אחרים נוסף על המחיר, שיגברו בסופו של דבר לטובת החנות בה הוא נמצא כרגע - יעמידו את הבחירה המיידית כראשונה בסולם ההעדפות- ולא יותירו לאדם ברירה אלא לקנות.

דוגמא שלישית, אדם שקיבל מטלת סיתות באבן, וניתנה לו אבן קטנה ככלי לביצוע מטלה זו - , האם יש סיכוי בכלל שמרגע שניתן לו פטיש ומקוש הוא ימשיך להשתמש באבן? ברגע שזיהינו כלי מוצלח יותר שישרת את מטרתנו, האם יש לנו בכלל יכולת לבחור בכלי יעיל פחות מהיעיל ביותר העומד לנגד עיננו? לדעתי- חד משמעית לא. הסיכוי היחיד בו יחזור הסתת להשתמש באבן על פני המקוש היא במקרה ויזהה מטלה בה דווקא האבן ספציפית משרתת את המטרה טוב יותר. אז תהפוך האבן בשנית לבחירה הכי כדאית, ובה יבחר הסתת. או לחילופין אם מדובר יהיה בהתערבות על סכום כסף (נראה אותך מפסל באבן עם אבן), ואז הסיכוי לפרס יקסום בעיני הסתת יותר, ויהווה את השיקול המכריע בבחירת כלי העבודה. אבל השורה התחתונה היא שתמיד- אבל תמיד – אדם יבחר את הבחירה שקיבלה בראשו את הניקוד הגבוה ביותר מבין כל האופציות שהוא מודע להן, ואין לו סיכוי לבחור בכל אופציה אחרת מלבד הכדאית ביותר.

במילים אחרות – אנו אנוסים בידי מערכת ההעדפות שלנו, ומערכת ההעדפות שלנו היא נגזרת של הכלים המצויים בידינו- שניתנו לנו בידי החברה בה אנו חיים. אין לנו באמת ברירה אלא לבחור באופציה המוצלחת ביותר שעומדת לנגד עיניו. לעולם לא נבחר באופציה ב' או ג', ואם נבחר, הרי שהיו שם עוד שיקולים שלמעשה הפכו את אופציה ג' לעליונה.

ומה אם נסבך מעט את העניינים. מה אם יאמרו לכם שבמידה ותאכלו את השוקולד, יקרה דבר נורא לאדם היקר לליבכם? האם תהיה לכם באמת את הבחירה לומר "שימות"? האם מערכת השיקולים לא תשתנה מקצה לקצה, ופתאום טעמו של השוקולד לא יזכה לדירוג גבוה במיוחד בסולם השיקולים?

כך גם לגבי התאבדות. אדם ש"בוחר" לשים קץ לחייו ודאי אינו בוחר באופציה האטרקטיבית ביותר. האומנם? אם אדם השתכנע שבגן העדן מחכות לו 72 בתולות, אם חייו אכזריים עד שכל דבר נראה לו עדיף על פניהם, אם הוא רוצה יותר מכל בהישרדות בת הזוג - עד ביטול עצמי- ומוכן למות למענה - מכאן שבעבורו דווקא מהווה המוות אופציה תועלתנית יותר מהחיים עצמם. אדם שאינו רואה במוות אופציה אטרקטיבית- לא יהרוג את עצמו, ואף לא יחשוב על כך.

ומה לגבי מקרים שאין תועלת מיוחדת בבחירה אחת על פניה האחרת. לשתות תה או קפה? לאכול חביתה או מקושקשת? במקרה שאין תועלת יתרה בשום כיוון, יבחר האדם על פי "תחושת בטן", או בחירה אקראית. אולם גם בכך קשה למצוא "בחירה חופשית"- זה יותר כמו הימור. במונחי תכנות ניתן לתאר זאת כסיטואציה בה כלל האופציות קיבלו ניקוד זהה לחלוטין.

מינקות ועד המוות, בכל רגע נתון, אנו מתנהלים על פי הבחירה הכדאית ביותר העומדת לנגד עינינו באותו הרגע – כדאיות שאנו מחשבים מתוך סך החוויות שהעולם סביבנו מקנה לנו. אשליית הבחירה בידינו, אולם בפועל אנו נסחפים בזרם שאין לנו כל שליטה עליו. השקפת עולמנו מתעצבת על סמך ההסבר הכי מספק שאנו מסוגלים לתת עם הכלים העומדים ברשותנו בכל רגע נתון- הסבר שלא הייתה לנו ברירה אלא להגיע אליו עם סך החוויות שחווינו. חינוך המקנה לנו תחושת שייכות למשהו גדול מאיתנו – המשפחה, העם, הטבע- מציב בפנינו פרמטר נוסף למשוואה האנוכית אשר רואה בסביבה המשך ישיר של עצמנו. אנו עוזרים לזולת רק כאשר אנו מאמינים שאנחנו למעשה עוזרים לעצמנו – כאשר השתכנענו שסיוע לזולת הוא הדבר הכדאי ביותר שאנחנו מסוגלים לעשות- ואז פשוט אין לנו ברירה.

הדרך לשנות את דעתו של אדם היא אך ורק על ידי מידע. אדם לעולם לא יזנח פיסת מידע עד שקיבל לידיו, והפנים, מידע מוצלח יותר, שמשרת את מטרתו באופן טוב יותר.

כמובן שכל זה עומד בסתירה מוחלטת לתפיסת העולם הדתי, הרואה באדם – מרגע שאכל את פרי עץ הדעת- כיצור בעל "חופש בחירה". חופש הבחירה מוליד מערכת ערכית של טוב ורע, של ענישה, רגשות אשם, ודרישה ל"התעלות" על אי אילו יצרים.

בקיצור- קשקוש.

מנתורי קרתא לכהנא- מהי המחלוקת

אני מגדיר את ההלכה כחצר בית כלא. ויחד עימה את, האמירה שלתורה שבעים פנים- כאמירה שלאסיר מותר לשוטט בחצר בית הכלא היכן שירצה. כלומר- ההבדלים, רבים ככל שייראו למראית עין- הן בעיני זוטות שיכולות ברגע האמת להתפוגג כלא היו.

זה כמובן דבר טבעי שאנשים שמאמינים שהטקסט שמצוי בידיהם הוא אלוהי, ושמטרתם בחיים להבין מה בדיוק רוצה מהם האל- לפרש כל אות ומילה. גם אני הייתי עושה אותו דבר. וטבעי עוד יותר שתורה בע"פ- שאומנם ניתנה בכדי לפרש תורה שבכתב אך לכשעצמה היא סתומה לא פחות- תוליד שבעים פרשנויות שונות בתכלית.

נתורי קרטא בחרו להתייחס באופן מילולי לאיסור לעלות בחומה. רבנים אחרים יענו להם שהאיסור בטל מאחר והתנאי הנוסף- "שלא ישעבדו אותם האומות יותר מדי", התגלם בשואה, ולכן מותר לעלות ארצה.

המסקנה העולה כאן היא שהפילוג, שלמראית עין נראה עצום- איננו אידיאולוגי, כי אם טקטי בלבד.

ניכר כי רבנים חיים את חייהם בניסיון לממש את ההלכה עד כמה שניתן במציאות הקיימת. בכל רגע מחדש הם בוחנים את העולם הסובב ושואלים אילו מצוות ניתן או לא ניתן לקיים ברגע זה- מתוך שאיפה לכונן מציאות הלכתית גמורה.

נתורי קרתא והמתנחלים שניהם שואפים למלא אחר רצון ההלכה, לרצות את אלוהים ולהיות "יהודים טובים"- רק שהם מפרשים את הדברים אחרת.

אולי הדבר החשוב ביותר כאן הוא נזילותם הרבה של הדברים. אותו רב מנהיג קהילה שקבע פסיקת הלכה- על סמך מה הוא עשה אותה? התגלות אלוהית? נס גלוי? לא. במציאות של "הסתר פנים", "ניסים" אינם אלא צירופי מקרים, אותם רואה האדם ומסיק שהם תולדה של "יד מכוונת". יושב לו רב גדול, בוחן את המציאות בה הוא חי- את הפוליטיקה, הדמוגרפיה, האקטואליה- ומחוקק על סמך זה הלכה- מתוך שאיפה לקיים את רצון האל כפי שהוא מתגלם בתלמוד.

כך היה עם הקמת המדינה- אליה בתחילה התנגדו הדתיים בחירוף נפש. אולם עד מהרה קמו רבנים שטענו כי מדובר בנס (ושוב- 'ניסים' אינם קריעת ים סוף כי אם הבנתם את המצב הפוליטי), וחוקקו הלכה.

כך עם המחלוקת הרבה סביב מכתב הרבנים הקורא שלא להשכיר דירות לגויים. לשני הצדדים ברור שמדובר בעיקרון בדבר שמקיים את דרישת ההלכה- רק שאלה טוענים שמפאת דרכי שלום אין לעשות זאת, או ש"טרם הוכשר הדור" (לינק) למעשים אלה- בעוד שהתומכים אומרים שדווקא עכשיו זה הזמן.

כך עם הקמת הסנהדרין, שהניסיון האחרון להקימו התרחש בשנת 2002 על ידי "אגודת השיבה שופטינו - לכינון בית הדין הגדול", שארגנו 71 רבנים, אך אינם זוכים לתמיכה ציבורית.

כך היה עם כהנא, שגם הוא סבר בניגוד ליתר- שהוכשר הדור, ושישראל חזקה דיו בכדי להתעלם מתקנות שהוקמו לצורך דרכי שלום. אף אחד בציבור הדתי לא חלק על צדקתו- רק על העיתוי שלו.

כך היה באשר לכל משיחי השקר שקמו עד היום. לא היה צורך באיש אלוהי שירד משמיים- רק באדם כריזמטי כמו בר כוכבא, ורב גדול כמו רבי עקיבא - שיכריז שהוא המשיח.

מה שאני מנסה לומר, הוא שבקלות אדירה- אפילו מחר בבוקר, יכול רב גדול להחליט לצורך העניין שאחוז הדתיים הגיע למספר מספק בכדי להכריז ש"כן הוכשר הדור."

אני טוען שהמחלוקת והפילוג בקרב הדתיים הוא תולדה של היעדר שלטון. מדובר בתופעה פסיכולוגית רווחת. כשאתה באופוזיציה אתה יכול לצעוק מה שאתה רוצה- כי אין לך באמת שום אחריות. כשאתה סוף סוף תופס את השלטון- אתה שוכח הכל, ומתחיל להנהיג. וכפי שטענתי קודם, לראייתי אין בקרב הדתיים מחלוקת אידיאולוגית אמיתית, כי אם טקטית בלבד.

מנגל ביום השואה - עיון

אני חושב שזה טוב שפתחנו בנושא הזה כי אולי נרד כאן לאחד מהשורשים הכי מעניינים של המציאות היהודית באמצעות הדיון הזה. אז כדי לענות על השאלה הזו באופן שאני חושב שראוי לענות לה, אני אציג כמה מסמכים שכדאי לקרוא ולחקור. אני ממליץ לקרוא את הטקסטים עצמם תוך כדי קריאת התשובה.

על נתורי קרתא כולנו יודעים, אבל בוא נתמקד בנקודות המהותיות שנוגעות לעניין. באופן עקרוני אני אזכיר שמדובר בקבוצה יחסית קטנה של חרדים, המאמינה כי למדינת ישראל אין זכות קיום לפני ביאת המשיח. כבר כאן אנחנו בתור "בורים" מרימים גבה, כאילו, איך יכול להיות שקיימת קבוצה שמצליחה ליישב בצורה לוגית (מבחינתם) את החיים ביישות הציונית שבה הם בעצמם חיים תוך קריאה להשמדתה על סמך הכתבים היהודיים עצמם?

אם כן, הבה נבחן את אחד היסודות לאידיאולוגיה הנתורי-קרתאית:

לפי האמור במסכת כתובות דף קיא, חלים על עם ישראל בזמן הגלות שלושה איסורים: שלא יעלו בחומה, שלא ימרדו באומות, שלא ישעבדו אותם האומות יותר מדי.

אפשר לקרוא פירוש לשלושת השבועות, או להבין לבד. אני נפעם עד כמה מערכת השיכנוע הזו שנקראת היהדות המודרנית, הפכה את מלאכת ההיפנוזה לאומנות. מדובר במסמך שיש בו כל כך, אבל כך הרבה מידע שזה פשוט מטריף. אחד הדברים המדהימים ביהדות היא שכבות המידע שעוברות, שבתוכן מסותרים שבבים של אמונה. ואני אסביר למה אני מתכוון.

הצורה שבה הדת היהודית נבנתה, וכך בעיניי כל דת, הוא בצורה של שכבות פילוסופיות של שכנוע עצמי. זאת אומרת: אם נסתכל על מערכת האקסיומות שמקיימת בבסיסה של היהדות, דהיינו באותו גרעין של רעיונות אידיאולגיים שעליהם כל הפלגים השונים ביהדות מסכימים, נבחין וודאי בדברים כמו: אמונה באל אחד, אין סופיות האלוהות, אלוהות התורה שבכתב. ככל שמתרחקים מאותו גרעין קשה, אנחנו עוברים דרך שכבות נוספות של אקסיומות פילוסופיות שהתפתחו עם הזמן. בראש כל האקסיומות החדשות, שהתפחו בצורה שונה בזרמים שונים של היהדות, עומדת האקסיומה שחכמי הדור, בכל דור, הם אלה המכתיבים את פקודת היום, הם אלה הקובעים את חוקי ההלכה, כל עוד שדבריהם אינם סותרים את קודמיהם.

לא כאן המקום לסתור את האקסיומה הזו, אבל אני מציג אותה כיוון שכדי להתחיל להבין את נתורי קרתא, צריך להבין את הנקודה הזו. בכל תקופה מתקופות היהדות, התהליך האמוני היה דומה. כל דור קיבל מהדור הקודם סט מסויים של ערכים שהוסכם עליהם בצורה מוחלטת. הפיצולים השונים בין התנאים הראשונים, סבבו סביב שאלות מהותיות בתפיסת עולם. אם נסתכל על האמוראים, אז השאלות שהם שואלים, והמנעד האמוני שהם מתנהלים בו - כולם מתרחשים ב"מגרש פילוסופי" שמוגדר יותר מה"מגרש הפילוסופי" הקודם. זאת אומרת, אנשים התעסקו בשאלות פילוסופיות שנגזרות מהעובדה שהם קיבלו כאקסיומה את מה שנחשב לדעה הרווחת בדור הקודם.

הערת שוליים (רק אין לי שוליים, אז זה באמצע):
צריך להבין שלא היה מדובר בפשוטי העם. אותם אנשים היו בדורם מנהיגי הדור. הם אלו שהתוו את הדרך, את הזהות וכיו"ב. ההנחה הגורפת היא שברגע שדעתו של חכם בדור מסויים התקבלה על חכמי דורו, ונפסקה הלכה כמותו, דבריו הופכים לדברי אלוהים חיים. דהיינו, דרכו מתגלה רצון השם בעולם. עם זאת, חשוב לזכור שמתוקף "התמעטות הדור", כשרבי שמעון בר יוחאי אומר משהו דבריו נחשבים ל"super דברי אלוהים חיים", לעומת משהו שנגיד הרב עובדיה אומר, שכולם מבינים שברור שהוא נחות הרבה יותר, מבחינת חשיבותו הפילוסופית רוחנית.

סוף הערת השוליים.

אם לנסות לתת את מה שאמרתי לפני ההערה במשפט אחד - ככל שאתה הולך אחורה בזמן יותר ויותר, דברים שנפסקו להלכה, או שהתקבלו כפירוש הרווח, הופכים להיות אבני בניין בלתי מעורערים ביסוד אמונתו של היהודי.

מתוקף כורח נסיבות ההיסטוריה, הצורה שבה אנחנו חווים את התוצאה של ההתפחות הזו של הדת, היא שכיום, דברים שרבנים לפני 120 שנה ויותר אמרו, ונחשבים היום לדברי אלוהים חיים, תפסו סטייה מטורפת, או לפחות, משהו שנראה בעינינו כסטייה מטורפת. אבל למעשה, הסטייה הזו היא מובנית בליבה של היהדות. זו הדרך שבה הדת התפתחה וממשיכה להתפתח. בוא נזכיר שוב את העובדה שמדור לדור, נמסרו אקסיומות המאצילות את חכמי הדור לפסוק הלכות ולהגדיר את מתווה החיים היהודי. בדורות האחרונים (200-300 שנה האחרונות) התחלנו לראות מוטיב שנקרא "הצדיק". מוטיב "הצדיק" הוא קוספט מרכזי בתורת החסידות, שהיא אחד היסודות שאליהם משתייכת (לפחות ברמה הרעיונית) קבוצת נתורי קרתא.

אני מתאר לעצמי שאנחנו נדבר על חסידות עוד הרבה, לכן אני לא נכנס פה לפרטי פרטים - בסופו של יום, "הצדיק" הוא ממש צנור לתיעול רצון האל. אם נדבר עם אדם מאמין על דברי הבעל שם טוב, הרמה שבה דבריו נגזרים לכדי הגדרת הפעולה המעשית היא חסרת פרופורציה לחלוטין. אם לחדד, ההשפעה שיש על חמשת חומשי התורה עצמם על החוויה המחשבתית היום יומית של היהודי המאמין קטנה בהרבה על זו שיש למספר חכמים החיים באותו דור או בדור הקודם, באמצעות הלכותיהם ותורותיהם. מתודות החשיבה והתהליכים הקוגניטיביים עצמם מוגדרים על פי משנתו של "הצדיק". בין אם מדובר ברבי נחמן, ברבי מילובביץ' (ואפילו הרב עובדיה - על אף שאינו נחשב ל"חסיד") או מייסד חסידות סאטמר או האדמו"ר ממונקאץ' - הקונספט עצמו ממשיך לשרוד: החכם או החכמים בדור הם מתווי הדרך ,ודבריהם הם דברי אלוהים היים.

כדי להבין את עוצמת הדברים, אפשר להתחיל לעלעל בספר "ויואל משה". אפשר לראות בבירור שמדובר במסמך מפורט כל כך, ושופע בהנחות אקסיומתיות לרוב (בערך כל משפט שני). בוא נראה כיצד מכנה "היואל משה" את אותם האנשים שקידמו את הרעיון הציוני (בינהם הרב קוק ורבנים רבים אחרים):

"...המינים והאפיקורסים עשו כל מיני השתדלות לעבור על השבועות הללו (שהן - ב"ר ) לעלות בחומה וליקח מעצמם (דהיינו בעצמם - ב"ר) ממשלה וחירות קודם הזמן, שזהו דחיקת הקץ. והמשיכו ליבות רוב בני ישראל לרעיון הטמא הזה..." וכאן הוא ממשיך להביא אסמכתא ממכילתא (אחד מהמדרשים) על "לא תשא" שבעשרת הדברות, ומצמיד את הפירוש הבא של ה"מרכבת משנה" (פירוש על המכילתא) לדבריו: "שמזה נראה שדנין בשבועה גם על המחשבה כמו בעבודה זרה". דהיינו, חומרת העבירה על השבועה, כמוה כחומרת עבירת העבודה הזרה (!).

אז שוב, עבור נתורי קרתא, אלו דברי אלוהים חיים ממש. השפעת הנהגה זו על יומם, בין אם הם מחשיבים אותה לחשובה פחות או יותר, היא עצומה - הרבה מעבר להנהגות רבות אחרות המתקיימות תחת יריעת היהדות (כגון אלו האוסרות פגיעה בכל יהודי בכל צורה ודרך, ובוודאי שלא התחברות לגויים מתוך מטרה לפגוע ביהודים אחרים).

מבחינת נתורי קרתא, ברגע ששרפנו את המציאות של מדינה יהודית והשווינו אותה לעבודה זרה, כל יום ממלכתי, ולא משנה עד כמה חשוב הוא, כמוהו כעבודה זרה ממש. האקט הזה של מנגל ביום השואה אינו רק אקט של חוסר אכפתיות. הוא אקט של התרסה כנגד עבודה זרה. ואנחנו עובדי עבודה זרה מבחינתם. אנחנו, וכל מי שמשרת בצבא (בין אם הוא דתי או לא) וכל מי שמשלם מיסים ותומך איכשהו במדינת ישראל.

אני מתאר לעצמי שבהמשך הדרך נראה עוד קרעים חסרי הגיון במרקם היהדות, אבל נראה לי שדי לעכשיו.

מנגל ביום השואה

ביום שואה זה, ככל שנה, מתפרסמות תמונות של חרדים נתורי קרתא- מתהוללים ושמחים.

השנה הם שרפו דגלי ישראל עם צלבי קרס... ואז עשו מנגל.

מה זה החרא הזה?

מילא לעשות בלגאן ביום הזכרון לחילי צה"ל, אבל יום השואה? על איזו הלכה הם מסתמכים?