אני רוצה לצאת כאן בהצהרה חד משמעית. אנחנו רובוטים. אין לנו בחירה חופשית. אנו לא יותר מאינטליגנציה מלאכותית שפועלת על פי מספר כללים הקיימים במערכת ההפעלה שלנו – המוח – ונתונים בכל רגע לחסדיה ללא כל יכולת שליטה.
אחלק את טענתי לשתיים – הרובד החברתי, והרובד התכנותי.
חברתי: הבחירות שלנו לעולם אינן "חופשיות" במובן שהן אינן מושפעות על ידי העולם החיצון. כל האהבות והשנאות שלנו מלכתחילה חשופות לנו משום שהחברה בה אנו חיים דאגה לחשוף אותנו אליהן. יתכן שיש מזון שאני אוהב יותר מכל דבר שאי פעם טעמתי, אבל כל עוד אינני יודע שהוא קיים, הבחירות שלי מצומצמות אך ורק למה שאני כן מכיר. בכך, הבחירות שלי אינן "חופשיות", אלא לעולם תלויות הקשר, או במילים אחרות - לעולם מוגבלות לכלים העומדים לרשותי.
איש מערות אינו יכול לבחור לבנות חללית – מכיוון שכלי זה, ואף הכלים שיקנו את היכולת לפתח כלי זה – אינם קיימים בעולמו. הבחירות העומדות בעיניו נעות אך ורק בין הכלים שכן עומדים לרשותו – כדוגמת ציור על קירות המערה או ציד ארוחת הערב. רצונותיו ושאיפותיו יהיו תמיד תולדה של המציאות בה הוא גדל ומכיר, של החינוך שקיבל, ושל הנטיות הגנטיות שירש מהוריו. חשוב להבין שכלים אינם רק כלים פיזיים כמו פטיש או גיר ציור. כלים הם גם ידע, שכלי ורגשי- שבלעדיהם האדם אינו מסוגל לבחור בחירה שמצריכה אותם.
אדם לא יידע בכלל על האפשרות לבחור בלימודי ביולוגיה אם טרם רכש את ידע הקריאה והכתיבה. על אותו משקל- אדם עני לא יידע שהוא עני עד שיפגוש בעשיר – עד שלא ייקבל לידיו הצצה לעולם אחר מלא בכלים שאינם בהישג ידו. ברמה הרגשית, מי שלא קיבל את כלי האמפתיה, מהוריו או ממקור אחר- לא יידע להזדהות עם כאבם של אחרים, לשים עצמו בנעליהם ולפעול למענם ללא תועלת אישית מיידית. יהיה זה מוטעה לבקר אותו על כך שאינו "מרגיש". כיצד ירגיש? אין לו את הכלי מלכתחילה, כשם שאין לו פטיש או מסמר. השערת "ארגז הכלים" יכולה להסביר מדוע כל כך הרבה אנסים היו עצמם קורבנות להתעללות מינית בילדותם, מדוע הורים מכים היו כמעט בוודאות ילדים מוכים.
מוחו של ילד בשנים הראשונות מכוון להסתכל על ההורה בהערצה ולקבל את דבריו ללא פקפוק, פשוט כי א.- הוא לא יודע שום דבר אחר כדי להשוות אליו את דברי ההורה, וב' – ילד מפקפק לא ישרוד זמן רב מדי אם יקפוץ לנהר אחרי שההורה אסר זאת. כשם שגור אריה לומד מהלביאה כיצד לצוד, כך גור האדם לומד בשנותיו הראשונות ללכת, לדבר, וחשוב מכך- להתנהג – על פי הדוגמה שמשמש לו ההורה, מבלי יכולת להבין בין מידע מועיל למזיק, עיקר לטפל, אמת ושטות.
ניכר שאמירתו של איגנטיוס מלוילה, מייסד מסדר הישועים במאה ה-16, "תנו לי את הילד בשבע השנים הראשונות לחייו, ואני אתן לכם את האיש" – הייתה אחת האמירות הכי נכונות שאי פעם נאמרו על פסיכולוגיית הילד. כמה אנסים ופדופילים סבלו מהתעללות בילדותם? כמה שחקניות פורנו וזונות סבלו מהתעללות מינית? כמה ילדים מוכים גדלו להיות הורים מכים? מהנתונים עולה בבירור שחוויות שחווינו בגיל צעיר- ספציפית בגיל צעיר - בו מוחנו עסוק בקליטת מידע קדחתנית לשם גיבוש "מערכת ההפעלה שלנו" , נצרבות בתודעה שלנו והופכות לחלק בלתי נפרד מהשקפת העולם שלנו.
מהדברים עולה שכאשר הורה מרביץ לבנו כדי להשתיק אותו, הילד מבין מהמעשה שני דברים: א'- אבא רוצה שאשתוק. וב'- הדרך להשתיק ילדים הוא על ידי מכות.
אמיתות אלה נצרבות במוחו, והסיכוי שלו לנהוג בבגרותו על פי המודל שקיבל לידיו בשנותיו הקריטיות הוא גבוה מאוד. אם אותו הילד לא יעבור "חוויה מתקנת" משמעותית מצד גורם כלשהו במהלך חייו, שיקנה לו מערכת ערכים חלופית, הסיכוי שיהפוך להורה מכה בעצמו היא כמעט ודאית. ומי אנו שנשפוט אותו ביום שאכן ירביץ לבנו? ועל מה נשפוט אותו? על כך שלא השתמש בכלים שמעולם לא קיבל? האם נצעק על אדם שמעולם לא עבד עם מסור חשמלי מדוע הוא לא יודע להפעיל מסור חשמלי?
לסיכום: בהעדר בחירה, וטוב או רע אבסולוטיים – תפיסתנו של המציאות, והבחירות שלנו בתוכה- הם כולם תולדה של הכלים שקיבלנו מהסביבה.
זוהי הרמה החברתית, הרחבה- שמגבילה את בחירותנו למה שאנו מכירים, ובכך שוללת את היותה של בחירתנו "חופשית ועצמאית" – אלא תולדה של מגוון מוצע הנפרש בפנינו בידי המציאות הסובבת. השאלה הבאה היא- ובתוך המגוון הקיים, האם גם שם בחירתנו באמת חופשית? או שמא גם היא תולדה של מנגנון שאנו חיים בחסדיו.
אני טוען שמבין מגוון הידע שמצוי בידיו של אדם בכל רגע נתון, הוא לעולם יהי "אנוס" לבחור בדרך שנתפסת בעיניו כמניבת תועלת ביותר.
מה הייתם מעדיפים, לאכול שוקולד או להידקר עם סכין בבטן? אני מנחש שבחרתם בשוקולד- למה? ככל הנראה מכיוון ששוקולד נתפס כאופציה מוצלחת יותר- לכל איש מסיבותיו. השיקולים העומדים מנגד הם ככל הנראה הטעם הטוב של הממתק לעומת הכאב, והנזק הגופני שיסב החיתוך. כאשר קראתם את השאלה מוחכם חישב מהר את העלות והתועלת של כל אופציה, וסידר את האופציות במעין סולם העדפות- בהן השוקולד גבר על הסכין. למעשה- השיקולים שעמדו לנגד עיניכם, וסידרו את סולם ההעדפות בדרך שהסתדר, לא הותירו לכם למעשה ברירה, אלא לבחור באופציה שנתפסה נחשקת ביותר. האם בכלל הייתה לכם את הבחירה לבחור באופציה אחרת מלבד העליונה ביותר?
האם אדם יסכים לרכוש מוצר ב500 ₪ אם נודע לו ברגע האחרון שניתן להשיגו בחנות ליד ברבע מחיר? סביר שלא. מצד שני, האם בכל זאת ימשיך עם הקנייה אם יודע לו שהחנות השנייה נמצאת בעיר אחרת ולא עושה משלוחים? ניכר כי אז יתווספו למערכת השיקולים פרמטרים אחרים נוסף על המחיר, שיגברו בסופו של דבר לטובת החנות בה הוא נמצא כרגע - יעמידו את הבחירה המיידית כראשונה בסולם ההעדפות- ולא יותירו לאדם ברירה אלא לקנות.
דוגמא שלישית, אדם שקיבל מטלת סיתות באבן, וניתנה לו אבן קטנה ככלי לביצוע מטלה זו - , האם יש סיכוי בכלל שמרגע שניתן לו פטיש ומקוש הוא ימשיך להשתמש באבן? ברגע שזיהינו כלי מוצלח יותר שישרת את מטרתנו, האם יש לנו בכלל יכולת לבחור בכלי יעיל פחות מהיעיל ביותר העומד לנגד עיננו? לדעתי- חד משמעית לא. הסיכוי היחיד בו יחזור הסתת להשתמש באבן על פני המקוש היא במקרה ויזהה מטלה בה דווקא האבן ספציפית משרתת את המטרה טוב יותר. אז תהפוך האבן בשנית לבחירה הכי כדאית, ובה יבחר הסתת. או לחילופין אם מדובר יהיה בהתערבות על סכום כסף (נראה אותך מפסל באבן עם אבן), ואז הסיכוי לפרס יקסום בעיני הסתת יותר, ויהווה את השיקול המכריע בבחירת כלי העבודה. אבל השורה התחתונה היא שתמיד- אבל תמיד – אדם יבחר את הבחירה שקיבלה בראשו את הניקוד הגבוה ביותר מבין כל האופציות שהוא מודע להן, ואין לו סיכוי לבחור בכל אופציה אחרת מלבד הכדאית ביותר.
במילים אחרות – אנו אנוסים בידי מערכת ההעדפות שלנו, ומערכת ההעדפות שלנו היא נגזרת של הכלים המצויים בידינו- שניתנו לנו בידי החברה בה אנו חיים. אין לנו באמת ברירה אלא לבחור באופציה המוצלחת ביותר שעומדת לנגד עיניו. לעולם לא נבחר באופציה ב' או ג', ואם נבחר, הרי שהיו שם עוד שיקולים שלמעשה הפכו את אופציה ג' לעליונה.
ומה אם נסבך מעט את העניינים. מה אם יאמרו לכם שבמידה ותאכלו את השוקולד, יקרה דבר נורא לאדם היקר לליבכם? האם תהיה לכם באמת את הבחירה לומר "שימות"? האם מערכת השיקולים לא תשתנה מקצה לקצה, ופתאום טעמו של השוקולד לא יזכה לדירוג גבוה במיוחד בסולם השיקולים?
כך גם לגבי התאבדות. אדם ש"בוחר" לשים קץ לחייו ודאי אינו בוחר באופציה האטרקטיבית ביותר. האומנם? אם אדם השתכנע שבגן העדן מחכות לו 72 בתולות, אם חייו אכזריים עד שכל דבר נראה לו עדיף על פניהם, אם הוא רוצה יותר מכל בהישרדות בת הזוג - עד ביטול עצמי- ומוכן למות למענה - מכאן שבעבורו דווקא מהווה המוות אופציה תועלתנית יותר מהחיים עצמם. אדם שאינו רואה במוות אופציה אטרקטיבית- לא יהרוג את עצמו, ואף לא יחשוב על כך.
ומה לגבי מקרים שאין תועלת מיוחדת בבחירה אחת על פניה האחרת. לשתות תה או קפה? לאכול חביתה או מקושקשת? במקרה שאין תועלת יתרה בשום כיוון, יבחר האדם על פי "תחושת בטן", או בחירה אקראית. אולם גם בכך קשה למצוא "בחירה חופשית"- זה יותר כמו הימור. במונחי תכנות ניתן לתאר זאת כסיטואציה בה כלל האופציות קיבלו ניקוד זהה לחלוטין.
מינקות ועד המוות, בכל רגע נתון, אנו מתנהלים על פי הבחירה הכדאית ביותר העומדת לנגד עינינו באותו הרגע – כדאיות שאנו מחשבים מתוך סך החוויות שהעולם סביבנו מקנה לנו. אשליית הבחירה בידינו, אולם בפועל אנו נסחפים בזרם שאין לנו כל שליטה עליו. השקפת עולמנו מתעצבת על סמך ההסבר הכי מספק שאנו מסוגלים לתת עם הכלים העומדים ברשותנו בכל רגע נתון- הסבר שלא הייתה לנו ברירה אלא להגיע אליו עם סך החוויות שחווינו. חינוך המקנה לנו תחושת שייכות למשהו גדול מאיתנו – המשפחה, העם, הטבע- מציב בפנינו פרמטר נוסף למשוואה האנוכית אשר רואה בסביבה המשך ישיר של עצמנו. אנו עוזרים לזולת רק כאשר אנו מאמינים שאנחנו למעשה עוזרים לעצמנו – כאשר השתכנענו שסיוע לזולת הוא הדבר הכדאי ביותר שאנחנו מסוגלים לעשות- ואז פשוט אין לנו ברירה.
הדרך לשנות את דעתו של אדם היא אך ורק על ידי מידע. אדם לעולם לא יזנח פיסת מידע עד שקיבל לידיו, והפנים, מידע מוצלח יותר, שמשרת את מטרתו באופן טוב יותר.
כמובן שכל זה עומד בסתירה מוחלטת לתפיסת העולם הדתי, הרואה באדם – מרגע שאכל את פרי עץ הדעת- כיצור בעל "חופש בחירה". חופש הבחירה מוליד מערכת ערכית של טוב ורע, של ענישה, רגשות אשם, ודרישה ל"התעלות" על אי אילו יצרים.
בקיצור- קשקוש.
