אני חושב שזה טוב שפתחנו בנושא הזה כי אולי נרד כאן לאחד מהשורשים הכי מעניינים של המציאות היהודית באמצעות הדיון הזה. אז כדי לענות על השאלה הזו באופן שאני חושב שראוי לענות לה, אני אציג כמה מסמכים שכדאי לקרוא ולחקור. אני ממליץ לקרוא את הטקסטים עצמם תוך כדי קריאת התשובה.
על
נתורי קרתא כולנו יודעים, אבל בוא נתמקד בנקודות המהותיות שנוגעות לעניין. באופן עקרוני אני אזכיר שמדובר בקבוצה יחסית קטנה של חרדים, המאמינה כי למדינת ישראל אין זכות קיום לפני ביאת המשיח. כבר כאן אנחנו בתור "בורים" מרימים גבה, כאילו, איך יכול להיות שקיימת קבוצה שמצליחה ליישב בצורה לוגית (מבחינתם) את החיים ביישות הציונית שבה הם בעצמם חיים תוך קריאה להשמדתה על סמך הכתבים היהודיים עצמם?
אם כן, הבה נבחן את אחד היסודות לאידיאולוגיה הנתורי-קרתאית:
לפי האמור במסכת כתובות דף קיא, חלים על עם ישראל בזמן הגלות שלושה איסורים: שלא יעלו בחומה, שלא ימרדו באומות, שלא ישעבדו אותם האומות יותר מדי.
אפשר לקרוא פירוש
לשלושת השבועות, או להבין לבד. אני נפעם עד כמה מערכת השיכנוע הזו שנקראת היהדות המודרנית, הפכה את מלאכת ההיפנוזה לאומנות. מדובר במסמך שיש בו כל כך, אבל כך הרבה מידע שזה פשוט מטריף. אחד הדברים המדהימים ביהדות היא שכבות המידע שעוברות, שבתוכן מסותרים שבבים של אמונה. ואני אסביר למה אני מתכוון.
הצורה שבה הדת היהודית נבנתה, וכך בעיניי כל דת, הוא בצורה של שכבות פילוסופיות של שכנוע עצמי. זאת אומרת: אם נסתכל על מערכת האקסיומות שמקיימת בבסיסה של היהדות, דהיינו באותו גרעין של רעיונות אידיאולגיים שעליהם כל הפלגים השונים ביהדות מסכימים, נבחין וודאי בדברים כמו: אמונה באל אחד, אין סופיות האלוהות, אלוהות התורה שבכתב. ככל שמתרחקים מאותו גרעין קשה, אנחנו עוברים דרך שכבות נוספות של אקסיומות פילוסופיות שהתפתחו עם הזמן. בראש כל האקסיומות החדשות, שהתפחו בצורה שונה בזרמים שונים של היהדות, עומדת האקסיומה שחכמי הדור, בכל דור, הם אלה המכתיבים את פקודת היום, הם אלה הקובעים את חוקי ההלכה, כל עוד שדבריהם אינם סותרים את קודמיהם.
לא כאן המקום לסתור את האקסיומה הזו, אבל אני מציג אותה כיוון שכדי להתחיל להבין את נתורי קרתא, צריך להבין את הנקודה הזו. בכל תקופה מתקופות היהדות, התהליך האמוני היה דומה. כל דור קיבל מהדור הקודם סט מסויים של ערכים שהוסכם עליהם בצורה מוחלטת. הפיצולים השונים בין התנאים הראשונים, סבבו סביב שאלות מהותיות בתפיסת עולם. אם נסתכל על האמוראים, אז השאלות שהם שואלים, והמנעד האמוני שהם מתנהלים בו - כולם מתרחשים ב"מגרש פילוסופי" שמוגדר יותר מה"מגרש הפילוסופי" הקודם. זאת אומרת,
אנשים התעסקו בשאלות פילוסופיות שנגזרות מהעובדה שהם קיבלו כאקסיומה את מה שנחשב לדעה הרווחת בדור הקודם.הערת שוליים (רק אין לי שוליים, אז זה באמצע):
צריך להבין שלא היה מדובר בפשוטי העם. אותם אנשים היו בדורם
מנהיגי הדור. הם אלו שהתוו את הדרך, את הזהות וכיו"ב. ההנחה הגורפת היא שברגע שדעתו של חכם בדור מסויים התקבלה על חכמי דורו, ונפסקה הלכה כמותו, דבריו הופכים לדברי אלוהים חיים. דהיינו, דרכו מתגלה רצון השם בעולם. עם זאת, חשוב לזכור שמתוקף "התמעטות הדור", כשרבי שמעון בר יוחאי אומר משהו דבריו נחשבים ל"super דברי אלוהים חיים", לעומת משהו שנגיד הרב עובדיה אומר, שכולם מבינים שברור שהוא נחות הרבה יותר, מבחינת חשיבותו הפילוסופית רוחנית.
סוף הערת השוליים.
אם לנסות לתת את מה שאמרתי לפני ההערה במשפט אחד -
ככל שאתה הולך אחורה בזמן יותר ויותר, דברים שנפסקו להלכה, או שהתקבלו כפירוש הרווח, הופכים להיות אבני בניין בלתי מעורערים ביסוד אמונתו של היהודי.מתוקף כורח נסיבות ההיסטוריה, הצורה שבה אנחנו חווים את התוצאה של ההתפחות הזו של הדת, היא שכיום, דברים שרבנים לפני 120 שנה ויותר אמרו, ונחשבים היום לדברי אלוהים חיים, תפסו סטייה מטורפת, או לפחות, משהו שנראה בעינינו כסטייה מטורפת. אבל למעשה, הסטייה הזו היא מובנית בליבה של היהדות. זו הדרך שבה הדת התפתחה וממשיכה להתפתח. בוא נזכיר שוב את העובדה שמדור לדור, נמסרו אקסיומות המאצילות את חכמי הדור לפסוק הלכות ולהגדיר את מתווה החיים היהודי. בדורות האחרונים (200-300 שנה האחרונות) התחלנו לראות מוטיב שנקרא "הצדיק". מוטיב "הצדיק" הוא קוספט מרכזי בתורת החסידות, שהיא אחד היסודות שאליהם משתייכת (לפחות ברמה הרעיונית) קבוצת נתורי קרתא.
אני מתאר לעצמי שאנחנו נדבר על חסידות עוד הרבה, לכן אני לא נכנס פה לפרטי פרטים - בסופו של יום, "הצדיק" הוא ממש צנור לתיעול רצון האל. אם נדבר עם אדם מאמין על דברי הבעל שם טוב, הרמה שבה דבריו נגזרים לכדי הגדרת הפעולה המעשית היא חסרת פרופורציה לחלוטין. אם לחדד, ההשפעה שיש על חמשת חומשי התורה עצמם על החוויה המחשבתית היום יומית של היהודי המאמין קטנה בהרבה על זו שיש למספר חכמים החיים באותו דור או בדור הקודם, באמצעות הלכותיהם ותורותיהם. מתודות החשיבה והתהליכים הקוגניטיביים עצמם מוגדרים על פי משנתו של "הצדיק". בין אם מדובר ברבי נחמן, ברבי מילובביץ' (ואפילו הרב עובדיה - על אף שאינו נחשב ל"חסיד") או מייסד חסידות
סאטמר או האדמו"ר
ממונקאץ' - הקונספט עצמו ממשיך לשרוד: החכם או החכמים בדור הם מתווי הדרך ,ודבריהם הם דברי אלוהים היים.
כדי להבין את עוצמת הדברים, אפשר להתחיל לעלעל בספר "
ויואל משה". אפשר לראות בבירור שמדובר במסמך מפורט כל כך, ושופע בהנחות אקסיומתיות לרוב (בערך כל משפט שני). בוא נראה כיצד מכנה "היואל משה" את אותם האנשים שקידמו את הרעיון הציוני (בינהם הרב קוק ורבנים רבים אחרים):
"...המינים והאפיקורסים עשו כל מיני השתדלות לעבור על השבועות הללו (שהן - ב"ר ) לעלות בחומה וליקח מעצמם (דהיינו בעצמם - ב"ר) ממשלה וחירות קודם הזמן, שזהו דחיקת הקץ. והמשיכו ליבות רוב בני ישראל לרעיון הטמא הזה..." וכאן הוא ממשיך להביא אסמכתא ממכילתא (אחד מהמדרשים) על "לא תשא" שבעשרת הדברות, ומצמיד את הפירוש הבא של ה"מרכבת משנה" (פירוש על המכילתא) לדבריו: "שמזה נראה שדנין בשבועה גם על המחשבה כמו בעבודה זרה". דהיינו, חומרת העבירה על השבועה, כמוה כחומרת עבירת העבודה הזרה (!).
אז שוב, עבור נתורי קרתא, אלו דברי אלוהים חיים ממש. השפעת הנהגה זו על יומם, בין אם הם מחשיבים אותה לחשובה פחות או יותר, היא עצומה - הרבה מעבר להנהגות רבות אחרות המתקיימות תחת יריעת היהדות (כגון אלו האוסרות פגיעה בכל יהודי בכל צורה ודרך, ובוודאי שלא התחברות לגויים מתוך מטרה לפגוע ביהודים אחרים).
מבחינת נתורי קרתא, ברגע ששרפנו את המציאות של מדינה יהודית והשווינו אותה לעבודה זרה, כל יום ממלכתי, ולא משנה עד כמה חשוב הוא, כמוהו כעבודה זרה
ממש. האקט הזה של מנגל ביום השואה אינו רק אקט של חוסר אכפתיות. הוא אקט של התרסה כנגד עבודה זרה. ואנחנו עובדי עבודה זרה מבחינתם. אנחנו, וכל מי שמשרת בצבא (בין אם הוא דתי או לא) וכל מי שמשלם מיסים ותומך איכשהו במדינת ישראל.
אני מתאר לעצמי שבהמשך הדרך נראה עוד קרעים חסרי הגיון במרקם היהדות, אבל נראה לי שדי לעכשיו.
