כי עם כל הכבוד, אני חושב שאתה נותן פחות מדי כבוד לדברים שקורים כנגד כל הסיכויים. זאת אומרת, כן, בגדול אני מסכים איתך. הסביבה תמיד משליכה באופן ישיר על משרעת האינטלגציה שלך, אבל אני חושב שאתה לוקח את התפיסה שלך טיפה רחוק מדי לכיוון הפטאליסטי.
אפשר לתקוף את הטענה שלך משני כיוונים שונים. נתחיל מהעבר הרחוק. אם להסתכל על העץ האבלוציוני, אכן, אפשר להתסכל על ההתפתחות לאורך זמן כעל כפופה לתנאי הסביבה באופן טוטאלי, אם נניח לרגע ש"הסביבה" אחראית גם לטעויות שמתרחשות בתוכה. אבל לדעתי זה בדיוק הפוך.היופי הוא בכך שהבלתי סביר, הבלתי "כדאי" בהכרח, היה זה שגרם להתפתחות המגוון האבלוציוני. הטעות, היציאה מהגבולות, הניסוי והטעייה החוזרים ונשנים דווקא הם הובילו להתפתחות האבולוציונית ולכדי החיים כפי שאנחנו מכירים אותם כיום.
ונעבור חזרה להווה. אם תחשוב על זה, הדברים המדהימים באמת מתרחשים דווקא באותם רגעים בזמן שבהם אנשים דווקא יוצאים מתוך ארבע אמותיהם, ונדחפים כלפי משהו שהם לא מכירים. ככה נבראות כל ההמצאות הגדולות, כל רגעי היוריקה וכו'. הדמיון האנושי עצמו הוא ההוכחה לכך שאנחנו מסוגלים לחשוב מחוץ לקופסא, מעבר לגבולות שהניחה הסביבה הטבעית. איך אחרת נוכל להסביר את יכולותינו לחשוב על העובדה שקיימים מימדים נוספים מעבר לשלנו? עצם העובדה שאנחנו מסוגלים לדבר על מציאות שאינה ברת תחושה מעידה על כך שאנחנו מסוגלים ליותר ממה שאולי היינו אמורים להיות מסוגלים לו.
אני חושב שהראייה שלך לוקחת את הדיטרמינזם למקום "קיצוני". מה זאת אומרת? אם נניח שה"סביבה" היא למעשה "הכל", אז נכון, בסופו של דבר, כל דבר ביקום מושפע באופן דטרמיניסטי על ידי הסביבה שלו, אבל בתוך המילה הזו, "סביבה" אתה מכליל גם את הבלתי ידוע, את הבלתי צפוי. במובן הפילוסופי של המילה, דטרמינזם "קיצוני" תמיד מוביל אותך להגיד, כן, ברור שציפורים יצמיחו כנפיים, אבל מעבר לעבודה שזו ראייה שלא משאירה מקום ל"פלא", דהיינו, להכיר בכך שיש דברים שהם מעבר להבנתך ומעבר ליכולת שלך לחזות אותם, היא שמה אותך במקום קצת יהיר. כי בעצם, אם אתה מבין את הסביבה של כל דבר, אתה למעשה יכול להגיד, וואלק, הגורל של כל אחד מאיתנו ברור, חקוק בסלע, ותמיד ישאר בתוך ארבע האמות שהוגדרו על ידי ה"סביבה".
אני חושב שהמציאות יותר מורכבת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה